<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נדה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
כתב רב אחא אשה שהפילה תוך ארבעים יום לעוברה לא נגמר צורת הולד ואינה חוששת לולד ואבעיה ליה מי אמרינן אע"ג דלא גמר צורתה דולד כיון דהפילה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, או דלמא הני מילי היכא דנגמר צורת ולד דמפתח טפי, אבל עד יום מ' דאכתי לא נגמר צורתיה לאו פתיחת הקבר הוא, ואי חזיא דם חוששת לנדתה, ואי לא לא, ודאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא אמרינן, אפשט מהא דתנו רבנן [כריתות י' ע"א] יולדת שוחטין וזורקין עליה יום מ' לזכר ופ' לנקבה וקשי' לן יום מ' לזכר ופ' לנקבה, אימור אמרינן שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפרה דחזי למיכל פיסחא בערב, הכא אימתי מתיא כפרה למחר, לאורתא לאו בת מיכל פיסחא היא, ומוקמינן לה יום מ' לזכר ליצירת זכר ויום פ' לנקבה ליצירת נקבה ומנו ר' ישמעאל ואמרינן האי למאי מאי דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והיא נדה ודאית, קמ"ל דהיכא אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם היכא דגמר צורתיה דולד דמיפתח טפי, אבל הכא כיון דלא גמר צורתיה דולד לא מפתח טפי ואפשר לפה"ק בלא דם וכן הלכתא עכ"ל, אלמא דלא ס"ל כר' יהודה דמתניתין [כ"א ע"א] אלא כרבנן דאמרי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה אבל אין עמה דם טהורה. וראינו מי שכתב דסותר רב אחא דברי עצמו דגבי אין קושי לנפלים כתב [פ' תזריע] אי חזת תרי יומי והפילה לשלישי אמרינן אי אפשר לפה"ק בלא דם והוו לה תלתא בזיבה דאדבריה רבא לרב שמואל מר [ס"ו ע"א] ודרש קישתה שנים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים, קסבר אין קשוי לנפלים ואי אפשר לפה"ק בלא דם, ואמר רב פפא לרבא ל"ל ג' ימים והא אמר ר' זירא בנות ישראל אפי' על טפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, אמר ליה אנא אמינא לך אסורא ואת אמרת לי מנהגא עכ"ל, אלמא ס"ל הוא גופא דרבא מצד הדין קים ליה דאי אפשר לפה"ק בלא דם אפי' בנפל ולאו קושי' היא דרבא הוא דאמר ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים משום דא"א שיצא הנפל בלא דם, בנפל שנגמר צורתו מיירי דעב קצת אבל לא נגמרה צורתו כגון תוך מ' יום ועדיין דק מאד אפשר בלא דם. תדע שיש לחלק כהאי גוונא דהא ר' יהודה דאמר במתני' המפלת חתיכה טמאה אפי' אין עמה דם משום דס"ל א"א לפה"ק בלא דם ע"כ מודה... והכי נמי יש לחלק לרבא בחתיכה קטנה ודוגמתו נפל שלא נגמר צורתו אפשר שיצא בלא דם, ובחתיכה גדולה וכן בנגמר צורת נפל אמרינן אי אפשר בלא דם. והכי נמי מתרץ רבא גופא ההיא ברייתא... [כ"ב ע"ב] אלמא בחתיכה קטנה ס"ל לרבא אפשר שתצא בלא דם וכן נראה מהא דאבעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא... [כ"א ע"ב] ויש מן הראשונים שאמרו הא דאמר ר' יוחנן בדם אגור בתוך החתיכה טמאה לא קייל"ן כותי' דהא מסקינן [כ"ב ע"א] רבא אמר דכולא עלמא ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ומפני שיש פרושים הרבה בשמעתין אכתוב המחוור בעניות דעתין הא דאמר אביי בשפופרת ודאי נאיד מהך אוקימתא דחיקה דמקשן דס"ל דפליגי בפילי פלויי, פי' שהדם בבקעים של חתיכה ונוגע בבשרה, דלא אדכר מידי בברייתא, אלא ודאי נמי בחתיכה דעלמא דשיעא והדם בתוכו פליגי, והכי קאמר אביי, רבי אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכל דם חתיכה כדם נדה דנינן ליה, מיהו רחמנא מיעט דלא ליטמא דכתיב בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה, ומטעם חציצה קאתינן עליה, ולהכי כל שאינו נוגע הדם בבשרה טהורה, ויש בזה קולא וחומרא, קולא אפי' דם אגור בתוך החתיכה שודאי אינו דם חתיכה אלא דם נדה, שהחתיכה ככלי וכצלוחית המחזקת הדם מ"מ טהורה לר' אליעזר, כיון שאין נוגע בבשרה, מיהו דם חתיכה דפלי פלויי אף שנראה כדם חתיכה מכל מקום טמאה, שהרי נוגע בבשרה ודרכה של אשה לראות דם בחתיכה וזו החומרא. וחכמים ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, כלומר דם חתיכה זו ולא דם נדה כדייקינן בלישנא דברייתא וחכמים אומרין אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כלומר מה שאמרה תורה בבשרה דמיני' ממעטינן דם בשפופרת, שפופרת איצטריך קרא למעט, כיון דההוא דם דנפיק ממקור ע"י שפופרת ודאי דם נדה הוא, אבל דם שבא עם החתיכה אפי' פילי פלויי ונוגע בבשרה לא איצטריך קרא למעט שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, והכי נמי אית לחכמים צד חומרא, אי חזינן בתוך החתיכה דם אגור שנראה שחתיכה ככלי המחזיק הדם טמאה ודאי דזה דם נדה כר' יוחנן, דליכא למעוטי מבשרה ולא בשפופרת, דשאני שפופרת דאינה מינו וחוצץ, אבל בשר מין במינו הוא ואינו חוצץ, וכיון דההוא דם לאו דם חתיכה אלא דם נדה ליכא לטהרה משום חציצה דאינו חוצץ. ובהכי סלקא שמעתא שפיר דבין לאביי ובין לרבא הלכה כמ"ד אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, וכל דם חתיכה בין דשיעא בין פילי פלויי טהור, אבל דם אגור בתוך החתיכה דם נדה הוא כר' יוחנן, ומכל שכן אם מוציאה דם בידה דטמאה דמין במינו אינו חוצץ והאי דם מן המקור. ודם נדה בין לח בין יבש טמאה.
<h2>דף מו:</h2>
הוציא עובר את ידו או את רגלו והחזירו אמו טמאה לידה מדרבנן וצריכה לישב שבועים משום נקבה, ואם ילדה אח"כ תשב מחדש כיולדת, אבל מדאורייתא אינה טמאה לידה עד שיוציא רוב איבריו או עד שיוציא רוב ראשו וכמה רוב ראשו פדחתו. ואם יצא הולד מחותך אבר אבר בין שיצאו איבריו כסדר בין שיצאו מסורס אינו לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו הרי זה כרובו, אבל כיון שנחתך בעינן כל הראש ויש אומרין אף במחותך הוי לידה אם יצא רוב הראש.
